היסטוריה של הג'אז בקטנה

הסוגה המוזיקלית בעלת ההשפעה הרבה ביותר על המוזיקה הקלה המוכרת לנו כיום היא הג'אז. במאה שנות קיומו הג'אז השתנה והתפתח מהמוזיקה הרועשת מניו אורלינס, למוזיקה לריקודים שסחפה את אמריקה ולאחר מכן למוזיקה אמנותית ומתוחכמת.

קשה לדעת מתי בדיוק הג'אז קיבל את שמו אך מקורותיו ברורים. אין ספק שבראש ובראשונה הג'אז הוא ז'אנר אמריקאי שהומצא על ידי מוזיקאים ומלחינים שחורים מדרום ארצות הברית בסוף המאה ה-19 ששלבו מקצבים אפריקניים פוליריטמיים (כמה מקצבים בו זמנית) עם הרמוניה וכלים מערביים.

הז'אנר הראשון שבוודאות הכתיב את המשך הדרך אל עבר הג'אז הוא הראגטיים: יצירות קצרות שנכתבו לפסנתר סולו. רוב מאפייניו של הראגטיים לקוחים מהמוזיקה הקלאסית, כמו מבנה (רונדו, למשל) ומהלכים הרמוניים. אך מה שהבדיל את הראגטיים מהמוזיקה הקלאסית של סוף המאה ה-19 והתקופה הרומנטית בכלל הוא השימוש בסינקופות (הטעמה או נגינה של פעמה שלא אמורה להיות מוטעמת או מנוגנת), הימנעות משינוי בטמפו (ללא ריטנוטו) כשהדגש הוא עלעל המקצב, המנוגן ביד שמאל, ולא על המנגינה המנוגנת ביד ימין. המלחין הבולט ביותר בסגנון הראגטיים הוא סקוט ג'ופלין, מלחין שחור בעל הכשרה קלאסית שפעל בטקסס ולאחר מכן ביו יורק. יצירתו המפורסמת ביותר היא "Maple Leaf Rag."

העיר ניו אורלינס שעל שפך נהר המיסיסיפי הייתה חממה עבור מוזיקאים ואמנים משום שאכלסה אנשים מכל העולם: צרפתים, איטלקים, ספרדים, אינדיאנים, שחורים מאפריקה, שחורים מהקריביים ועוד עוד. כולם הביאו את התרבות שלהם אל העיר והושפעו זה מזה. השחורים, שהביאו איתם את הקצב, נחשפו לכלים המכוונים והמדויקים של המוזיקה המערבית ולהרמוניה קלאסית, ושילבו בין שני העולמות. כך נוצר סגנון ה"דיקסילנד", שתפס תאוצה מ-1917 ובמהלך שנות ה-20. ניתן לזהות אותו בזכות המרקם הפוליפוני שלו (ריבוי מנגינות) שבוצע לעיתים באלתור על ידי חברי ההרכב.

הרכב הדיקסילנד כלל חטיבת קצב (פסנתר או בנג'ו\גיטרה ותופים), שהייתה אחראית על שמירת הקצב ועל הולכת ההרמוניה, וחטיבת נשיפה שהורכבה מחצוצרות שניגנו מלודיה מובילה (קשה לקרוא לה מנגינה). הקלרניתות עיטרו את תפקיד החצוצרות וטרומבונים שניגנו את תפקיד הקונטרפונקט (ניגוד לתפקיד החצוצרה). לואי ארמסטרונג החל את דרכו כחצוצרן וירטואוז בתזמורות דיקסילנד, למרות שבהמשך הקריירה התפרסם גם כבדרן וזמר.

בעקבות השפל הכלכלי הגדול וסגירת מועדוני הג'אז, מוזיקאים רבים עזבו את ניו אורלינס ועברו לעיר הגדולה שיקגו על מנת למצוא עבודה. שם נוצרה סצנת ג'אז פורה ותושבי שיקגו נחשפו למוזיקה החדשה.

מוזיקאים מקומיים כמו בני גודמן הקימו תזמורות גדולות, שנקראו ביג בנד שניגנו מוזיקת סווינג, בהשפעת הדיקסילנד. ההבדל בין הסווינג לדיקסילנד הוא לראשון נכתבו עיבודים וכל קטע היה כתוב בתווים ולכן היה מאורגן וקליט יותר, לאומת הדיקסילנד שהכיל בתוכו הרבה יותר אלתור מצד הנגנים (בסווינג ניתן מקום בקטע לנגנים מסוימים לבצע סולו מאולתר). הסווינג הפך לפופולארי במהירות וסחף את אמריקה בריקודים משנות ה-20 עד שנות ה-40. מנצחי הביג בנד היו הכוכבים הגדולים של התקופה וגם הנגנים הבכירים בתזמורות התפרסמו בזכות יכולותיהם, כמו למשל לסטר יאנג וקולמן הוקינס. הזמרות הגדולות של הג'אז, בילי הולידיי ואלה פיצג'ראלד, זכו לתהילה בזכות הופעתן לצד תזמורות סווינג.

להצלחה העצומה ולדומיננטיות התרבותית של הסווינג היה מחיר אמנותי: חלק גדול מהמוזיקה נשמע ממוסחר, ולא ניתן מקום לנגנים להביע את עצמם באופן אישי משום שניגנו כחלק מתזמורת. לכן כמה מוזיקאים הרפתקניים, ביניהם דיזי גילספי החצוצרן וצ'ארלי פארקר הסקסופוניסט, נפגשו לג'אמים במועדון מיטונ'ז שבניו יורק ושכללו את האלתור והנגינה הטכנית שלהם. הם המשיכו להיפגש ולהתאמן עד ומתוך האינטראקציה ביניהם נולד ז'אנר חדש- הביבופ.

הרכב הביבופ היה קטן בהרבה מתזמורת הביג בנד והכיל סקסופון (לרוב אלט), חצוצרה, פסנתר, בס ומערכת תופים. אך ההבדלים המהותיים בין הביבופ לסווינג הם ההרמוניה העשירה שתמכה באלתורים המהירים (שהיא למעשה היוותה חלק חשוב יותר לקטע מהמלודיה), הנגנים המאלתרים ניגנו מחוץ לסולם והמלודיה הפכה מפותלת ומופשטת. מובן שבהתחלה הייתה התנגדות לביבופ משום שהוא ערער על שלטון הסווינג בתרבות הפופולארית והיו שראו בו מוזיקה שאינה נעימה להאזנה. אך במהרה ההתנגדות פחתה והביבופ הפך לסגנון אהוד על המאזינים ועל נגני הג'אז.

הביבופ למעשה הפך את הג'אז למה שהוא היום: מוזיקה אמנותית שדורשת מיומנות ותחכום ולא רק בידור להמונים. הביבופ הוא אבי סגנונות הג'אז המודרני כמו פיוז'ן, ג'אז חופשי, פוסט-בופ, הארד-בופ ועוד. כיום הביבופ נחשב לסגנון מוביל בג'אז ואותו מנגנים רוב נגני הג'אז. אך גם כיום קיימות תזמורות ביג בנד שמנגנות סווינג ואפילו הרכבים המנגנים את סגנון הדיקסילנד, שכן סגנונות אלו עדיין אהודים על ידי אנשים רבים מכל העולם, מוזיקאים ומאזינים כאחד.

למרות שבית הספר שלנו נקרא "רוקסקול", אפשר ללמוד בו גם את סגנונות הג'אז השונים. אפשר ללמוד לנגן על כלים הנמצאים בשימוש בתחום הג'אז כמו פסנתר, תופים, גיטרה חשמלית וקלאסית, ואם אתם מעוניינים להיות זמרי ג'אז כריזמטיים ישנם גם שיעורי פיתוח קול. בעזרת ניסיון של שנים, צוות המורים המקצועי שלנו יעזור לתלמידים להתמחות בכל סגנון שהוא, גם אם הם לא אוהבים ג'אז. התלמיד ילמד את בסיס הנגינה על הכלי שבחר, ויתקדם ויעלה ברמה בהתאם ליכולותיו ולקצב הלמידה שלו. תכנית הלימודים תקבע גם על פי שיקול דעתו של התלמיד בשאיפה ליצור תהליך לימודי מהנה ומספק.