חמישה מתופפים תותחים

הבובה "אנימל" מהחבובות.

מתופפים לעיתים זוכים ללעג מצד נגנים אחרים, משום שכאשר הם מנגנים הם מכים על עור מתוח עם מקל, דבר המצריך לכאורה פחות דיוק וכישרון מפריטה על מיתר, נשיפה לפיה או להרעיד את מיתרי הקול. קיים סוג של בדיחות מוזיקאים הנקרא "בדיחות מתופפים". לדוגמה, "שני מוזיקאים ומתופף נכנסים לבר", "איך הופכים גיטריסט לבסיסט? דפוק את ראשו בקיר, אבל לא חזק מידי שלא יהיה מתופף" והאהובה עלי "איך יודעים שמתופף עומד בדלת? הוא לא יודע מתי להיכנס."

אכן, נראה שהמתופפים נתפסים כניאנדרטליים שלא יודעים לקרוא תווים ומכים על התופים בכוח ללא שליטה. אך למעשה למתופפים יש תפקיד חשוב ומאתגר במיוחד בלהקה. תפקידם הוא לשמור שהקצב יהיה אחיד לאורך השיר, לבצע מעברים חלקים בין הבית לפזמון ולדעת לנגד בווליום הנכון כדי לא להאפיל על הגיטריסט השחצן ועל הסולן. שלא לדבר על מעברים בין משקלים ומשקלים מורכבים.

הכישורים שציינתי לעיל הם מה שמצופה ממתופף מקצועי ומנוסה, והם דורשים הקשבה לשאר חברי הלהקה, הקשבה לעצמו, דיוק ויכולת טכנית גבוהה. המתופפים הטובים ביותר שולטים בכך, וזה ניכר בנגינה בהרכבים שלהם. אך ישנם כל כך הרבה מתופפים מוכשרים, וכנראה לא אוכל לפרט עליהם כאן. אני אזכיר כאן בקיצור ולעניין של חמישה מהמתופפים החשובים ביותר ברוק. יש לציין שהדירוג נעשה לא לפי מהירות התיפוף ורמת הוירטואוזיות של המתופף וגם לא לפי הטריקים שהוא מבצע בזמן ההופעות. אלא לפי היציבות ועל השמירה על הקצב ולפי הצליל הייחודי לו וסגנונו האישי. נוסף לכך, אני לא אכלול בדירוג מתופפים מתחום הג'אז, שכן הם ראויים לרשימה משלהם.

מקום חמישי: האל בליין

נאמר על האל בליין שאם היה מקליט רק את "Be my Baby" עם ה Ronettes הוא היה זוכה לאותה תהילה גם אם לא היה המתופף המוקלט ביותר בהיסטוריה. למרבה המזל בליין ניגן בעוד כ-35,000 שירים כנגן סשנים, בין היתר עם פרנק סינטרה, אלביס פרסלי, סיימון אנד גרפונקל, The Beach Boys, The Mammas and the Pappas, ננסי סינטרה ועוד עוד.

האל בליין ידוע גם כמנהיג ה-Wrecking Crew, קבוצה של נגני סשנים שהשתלטה על האולפנים בארצות הברית בשנות ה-60. אין פלא שהאל בליין היה נגן סשנים אהוב ומבוקש ונחשב למתופף חשוב בתור הזהב של הרוק הודות יכולתו לנגן מגוון רחב של סגנונות, להתאים את עצמו לבקשותיו היחודיות של האמן ולאופיו של שיר ונגינתו המדויקת והמיומנת, מבלי למשוך תשומת לב מיותרת לעצמו ללא צורך. כמו נגן סשן מושלם.

מקום רביעי: ניל פירט

כשניל פירט הצטרף ללהקת "ראש" ב-1974, שני חברי הלהקה האחרים סברו שהוא נשמע כמו קית' מון, מתופף להקת "המי", כמחמאה כמובן. זאת על שום העוצמה ואקטיביות שבנגינתו. למרבה האירוניה, תרומתו הגדולה של פירט לתיפוף ברוק היא דווקא הפוכה לזו של מון: ניל פירט היה אחד הנגנים המדויקים והקפדניים ביותר שידע ז'אנר הרוק. הוא היה בדיוק מה שלהקת "ראש" הייתה צריכה כדי לממש את השאיפות שלה ביצירת רוק מתקדם, הן כמתופף והן ככותב. הוא הוסיף למערכת התופים שלו כלים אזוטרים כמו פעמונים, תיבות הקשה ותופי דוד כדי להתאים את עצמו לחלקים מהשירים שנשמעו מעט כמו סגנון הבארוק. כשהלהקה שינתה את סגנונה בשנות ה-80 פירט לקח השראה ממתופפים שניגנו פופ כדי לבצע את המעבר בין רוק מתקדם לפופ בצורה חלקה ככל הניתן. למרות היותו אמן שאפתן, ואפילו אובססיבי, הוא יודע כיצד להתאים את עצמו לאופנה המשתנה כדי לשמור על פעילות הלהקה ולמנוע את פירוקה.

מקום שלישי: ג'ינג'ר בייקר

עם כשרון אדיר, השפעות מג'אז וממוזיקה אפריקאית ומזג חם שהוביל ללא מעט מריבות, ג'ינג'ר בייקר נחשב למתופף המשפיע ביותר בשנות השישים, ולאחד המתופפים החשובים ברוק בכלל. עם הקמת להקת "קצפת" עם הבסיסט ג'ק ברוס והגיטריסט אריק קלפטון, בייקר הדהים את עולם הרוק בהופעתו עם שני תופי בס במערכת התופים במקום אחד וביצועי סולו ארוכים במיוחד שהביאו לידי ביטוי את כישרונו על התופים. סגנונו רועם ורועש אך לא חסר שליטה השתלב יפה עם נגינת שאר חברי ההרכב, ונשמע כאילו מתקיים דיאלוג בין הרגליים המכות על הבס ובין הידיים המנגנות על שאר המערכת.

מקום שני: קית' מון

בתור ההשראה לבובה אנימל (Animal) מהחבובות, קית' מון היה ידוע בזכות תיפופו הפראי ושלוח הרסן. תדמיתו הפראית קיבלה משנה תוקף כשנהג להרוס מערכות תופים בהופעותיו עם להקת "המי" (The Who) משנת הקמתה ב-1964 עד מותו ב-1978. אך נוסף לחוש התיאטראלי, קית' מון לא מש מהטמפו. ויותר מכך, הוא משתמש במעברים ובצורות תיפוף שונות כדי להדגיש ביצירתיות חלקים בשיר, אפילו אם הם פחות מתיבה. חסרה לו יכולת נגינה טכנית משום שמעולם לא למד תופים כראוי, אבל משום כך הוא היה למתופף יצירתי, יוצא דופן ומשפיע.

מקום ראשון: ג'ון בונהם

ג'ימי פייג', גיטריסט להקת "לד זפלין", עד היום משועשע מתגובות המאזינים ההמומים מתיפופו של ג'ון

בונהם באלבום הראשון של הלהקה. פייג' מספר שכולם חשבו שבונהם משתמש בשני תופי בס כמו ג'ינג'ר בייקר, כשלמעשה הוא משתמש רק באחד. הצליל הכבד והחי ויכולת הנגינה הוירטואוזית של בונהם היו יחודיים לו, ולכן מותו ב-1980 הביא לפירוקה של "לד זפלין". השימוש הנכון בשקט ובזמן במוזיקה ושמירה על מקצב יציב בשירים שבהם מתקיימת ביריטמיקה (שני משקלים באותו הזמן. לדוגמה בשיר Black Dog התופים מנגנים 4\4 בזמן שהגיטרה והבס מנגנים 5\4) הפכו את ג'ון בונהם למי שנחשב למתופף הטוב בכל הזמנים ומודל לחיקוי לכל המתופפים שבאו אחריו.

אם אחד מהמתופפים הללו, או כל מתופף אחד שאתם אוהבים, מעוררים בכם או בכן חשק להכות על מערכת התופים בפראות שמהממת את הקהל, אתם מוזמנים להתחיל להתאמן בנגינה על תופים בבית הספר "רוקסקול" בחינניות ובענווה אינטלקטואלית. התלמיד יתחיל את דרכו כמתופף בלמידת אחיזה ותנועה נכונה של המקלות, ימשיך בתרגול תיפוף משקלים שונים (4\4, 3\4 וכ'ו) ותבניות מקצב (רבעים, שמיניות, חלקי שש עשרה, חלקי שלושים ושתיים) ונגינה לפי מטרונום תוך שמירה על הקצב. התלמיד יוכל ללוות את השירים האהובים עליו וגם להכיר סגנונות שונים של מוזיקה ואת מאפייני התיפוף שלהם (ג'אז, מוזיקה לטינית, מטאל). הלמידה מלווה על ידי צוות מורים מנוסה ותומך שיעניק לכל תלמיד סביבה לימודים מעשירה, מהנה ומפרגנת.